הפרדת המדינה מהדת

KnessetBETa

מדינה וממשל אמורים להיות כלי לשיפור חיי האזרחים ולמימוש זכויות-האדם שלהם. לפיכך, הם אמורים להיות נפרדים לחלוטין ממוסדות דתיים ומתמיכה או התערבות בענייני דת.

הפרדת המדינה מהדת (Separation of Church and State) היא מעקרונות היסוד של ההומניזם, עוד מימי עידן הנאורות, והיא חיונית ומוצדקת על בסיס העקרונות של חירות האדם, הזכות לחופש דת ולחופש מדת, שוויון בפני החוק ואיסור על אפליה מטעמי דת, ועיקרון "חיה ותן לחיות".

ישנם דתיים המתנגדים לכך, ורוצים לעגן את חוקי דתם כחוקי המדינה. אולם דרישתם מנוגדת בבירור לעיקרון החירות ועיקרון ההדדיות, כיוון שהיא מבקשת לכפות על כל האנשים את חוקי הדת, ובכך פוגעת בזכותם לחופש הדת ולחופש מדת. אין שום זכות וצידוק מוסרי לכפיית מנהגי הדת בחוקי המדינה – הרי מי שרוצה לכפות את מנהגי דתו על אחרים בעצמו יתנגד לכפיית מנהגים דתיים אחרים עליו. כשם שאנשים דתיים אינם רוצים שבני דתות ואמונות אחרות יגבילו את חירותם לאמונתם ולפולחן הדתי שלהם, כך גם החילונים אינם רוצים שהדתיים יגבילו את חירותם ויכפו עליהם את דתם.

הפרדת הדת מהמדינה מעוגנת בחוקה של מדינות רבות. חוקת ארה"ב אוסרת על בית הנבחרים לחוקק כל חוק ההופך דת כלשהי לדת המדינה או מעדיף דת אחת על פני אחרת. בצרפת, הממשלה אינה מתערבת כלל במישור החיים הדתיים, ואין התערבות דתית בענייני הממשלה. פניית פוליטיקאים לאמונות דתיות לצורך הצדקת מדיניות ציבורית נחשבת מעידה מביכה, שכן מקובל להותיר אמונות דתיות מחוץ למישור הציבורי. אמנם מדיניות המס הציבורי תומכת במספר בתי ספר הקשורים לכנסייה, אך בתי ספר אלו חייבים להסכים ללמד לפי תוכנית לימודים זהה לזו של בתי הספר הציבוריים, ונאסר עליהם לאלץ את תלמידיהם להשתתף בשיעורי דת או להפלות תלמידים על בסיס דתי.

בישראל

חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל, כתב בספרו "מדינת היהודים": "ובכן, כלום תהיה לנו לבסוף תיאוקרטיה? לא! … לא ניתן לדחפים תיאוקרטיים של אנשי הדת שלנו להרים ראש. אנו נדע להחזיקם בבתי הכנסת שלהם, כשם שנחזיק את צבא הקבע שלנו בקסרקטינים. צבא וכהונה יכובדו מאוד, כדרוש וכראוי לתפקידיהם היפים. בענייני המדינה, עם כל ההערכה כלפיהם, אל להם להתערב, פן יביאו עליה קשיים מבית ומבחוץ".‏

מדינת ישראל אמנם מוגדרת כ"מדינה יהודית ודמוקרטית" במגילת העצמאות ובחוקי היסוד (כגון "חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו"). אך היא הוקמה ונוסדה בידי יהודים חילונים ציוניים, והרוב המוחלט של האוכלוסיה כיום אינו חי על פי ההלכה האורתודוקסית ואינו מעוניין בכפיית חוקיה עליו. לפיכך, משמעות הביטוי "מדינה יהודית" היא "מדינת הלאום היהודי" (או "מדינת היהודים"), ולא "מדינת הדת היהודית". כלומר, זוהי מדינת הלאום של בני העם היהודי, בו נכללים לא רק יהודים אורתודוקסיים אלא גם חילונים, מתגיירים, אנשים שאביהם יהודי אך לא אימם, דתיים מזרמים מתונים (רפורמים וקונסרבטיבים), ועוד, ולא מדינה שמתבססת על ההלכה האורתודוקסית. כמו כן, חלק נכבד של האוכלוסיה אינו יהודי כלל (ערבים נוצרים ומוסלמים, דרוזים, צ'רקסים, ואחרים), וגם להם מגיעות זכויות אזרח שוות. יהדות עבור רוב היהודים היא קודם לכל תרבות ולאום ולא דת. היא תרבות מתחדשת הכוללת חלק מהערכים הקדומים והסמלים שבמסורת וכן את השפה העברית המתחדשת, את היצירה העברית, ואת הערכים הדמוקרטיים, והיא אינה כוללת מצוות ופולחנים שאינם מתאימים עוד לתקופה ולאורחות החיים המודרניים, או ערכים שאינם עומדים במבחן מערכת המשפט, החוק והסדר החברתי הנוכחיים.

גם הזכות למדינה יהודית אינה מסתמכת יותר על "זכות אבות" או על "הבטחה אלוהית". מדינת ישראל הפכה להיות מדינה ריבונית בדיוק כפי שכל מדינה אחרת בעולם זכתה לריבונות: קבוצת אנשים התארגנה להגן על חייהם בטריטוריה מוגדרת כנגד אויבים שהתנכלו לקיומם וניסו לחסלם. הדיפת האוייב העניקה לגיטימציה מלאה לריבונות, כפי שהיה בהקמת רוב מדינות העולם.

רוב החילונים אינם מבינים את חומרת הבעיה הקיימת כיום. הסובלנות של הרוב הלא-דתי כלפי אורח החיים הדתי נובעת מערכים דמוקרטיים והומניסטיים של "חיה ותן לחיות" ופלורליזם. אולם בדיוק מערכות דמוקרטיות אלה מנוצלות לרעה על ידי חלק מהדתיים שפועלים כדי לכפות את השקפת עולמם ההלכתית על האחרים. במצב הנוכחי, כופים עלינו לממן שירותי דת, משרות דת עתירות הכנסה, בתי כנסת, מוסדות דת ו"מבני קודש". העסקנים הדתיים בכנסת, בעזרת לחצים קואליציוניים, מחזיקים את כל המדינה כבת ערובה ומונעים מאחוזים נרחבים של האוכלוסיה להתחתן כרצונם או להתחתן בכלל בארץ, ומשביתים את מערך התחבורה הציבורית בשבת ובמועדי חג. החרדים וגם חלק מהדתיים-לאומיים מכריזים בצורה מפורשת, שכאשר הם יהיו רוב בכנסת, הם יחוקקו חוקים כדי להפוך את מדינת ישראל למדינת הלכה, שחוקיה מבוססים על ההלכה האורתודוקסית. החילונים אינם מאמינים להצהרות אלו וחושבים שהן הגזמות, כי אינם מבינים את הלך הרוח של אנשים מאמינים אדוקים – שעבורם "דבר האל" כפי שלימדו אותם מספרי ההלכה חשוב יותר מכל דבר אחר בחיים, כולל ערכי הדמוקרטיה, ההומניזם, הליברליזם, זכויות האדם וזכויות הפרט. זה קריטי שהרוב החילוני יתעורר ויפעל לעגן את זכויותיו ואת הערכים ההומניסטיים במסגרת של חוקה או חוקי יסוד.