מהי משמעות החיים? – חלק ב

בפוסט הקודם דיברנו על מהי שאלת משמעות החיים, על התשובה הדתית, ומדוע חילונים דוחים אותה. הפוסט הזה ממשיך את הדיון.

הוואקום התמלא בתשובות לא טובות

בתהליך החילון של העולם נוצר אצל חלק מהאנשים וואקום תרבותי. כשהפסיקו להאמין באלוהים או לפחות בדת, עלתה השאלה: אם הדת לא יכולה להנחות אותנו, אז מה אנחנו כן אמורים לעשות פה בחיים האלה? באין מענה, החלו להופיע במקרים רבים תשובות לא טובות. חשוב להתעכב קצת על התשובות האלה, כדי לקבל מוטיבציה לחשיבות של מציאת תשובות טובות לשאלת משמעות החיים.

תשובה אחת שהופיעה אמרה שמטרת החיים היא הקולקטיב, החברה, הלאום, המדינה. זה הוביל להתחזקות מגמות של לאומיות ולאומנות, שהובילו לפשיזם או משיחיות לאומית או קומוניזם. האוטופיה, כלומר החברה או המדינה האידאלית שאליה שואפים, הפכה להיות התשובה לשאלת משמעות החיים. זה היה הרקע שהצדיק את ההשתלטות של דיקטטורים על המדינה (כמו באיטליה הפשיסטית ובגרמניה הנאצית). הם אמרו שכולם חייבים להתגייס "למען העם" ולציית לסמכות המדינה, ומי שמסרב צריך לגרש או להרוג אותו. יש מי שינסה לטעון שהרעיון של התגייסות "לטובת הכלל" הוא טוב אבל הדיקטטורים ניצלו אותו לרעה ובציניות רבה, והם לא באמת פעלו לטובת העם אלא רק לטובת עצמם. אבל הרעיון הקולקטיביסטי ששם את הרעיון המופשט של "הכלל" כחשוב יותר מהאנשים עצמם הוא מטבעו פתח לצרות ולשיעבוד האדם – צריך לזכור שהדיקטטורים לא היו יכולים לגרום לזעוות בקנה מידה העצום שהתחולל מבלי שיתוף הפעולה של אנשים רבים. לדוגמה, היו הרבה אנשים, כולל אינטלקטואלים רבים, שנהרו אחרי הקומוניזם ממש כמו דת חדשה. חלקם אפילו ראו את סטאלין ככהן הדת, הנביא, המשיח. והעיוורון שהיה בדתות, הנהירה אחרי דמויות סמכות ועשיית דברים נפשעים ומזוויעים בשם הדת, התקיימו גם בשם האידאולוגיה תחת הקומוניזם והפאשיזם, שבזזו רכוש של אנשים, שלחו אותם לעבודות כפייה במחנות עבודה, והובילו לרעב המוני ולרצח עם. בכל מקרה, "הקולקטיב" כתשובה לשאלת משמעות החיים נכשל כישלון מוחלט.

תשובה אחרת שהופיעה הייתה זרם האקזיסטנציאליזם בפילוסופיה, שהתעסק בנושאים של חרדה קיומית, דיכאון, ניכור בעולם המודרני, ושאלת "אבסורד הקיום". רוב הפילוסופים האקזיסטנציאליסטים לא ידעו איך למלא את הוואקום שנותר לאחר דחיית הדת, וייתכן אף שרובם היו אנשים דכאוניים, חלקם עם דיכאון קליני, ודאי לא אנשים מאושרים בעלי תחושת סיפוק מהחיים שאפשר ללמוד מהם כיצד ניתן לחיות היטב. כמובן שאפשר לקרוא את הדברים שהם כתבו ולהרהר בהם, אבל ודאי שהתשובות שלהם לא היו סוף פסוק בעניין, ובכל מקרה, כדאי ככל כנראה להיזהר מחיטוט יתר בהשקפות עולם שליליות וניהיליסטיות על החיים ובשאלות "אבסורד הקיום" על חשבון התמקדות בחיפוש תשובות חיוביות שתורמות לבריאות נפשית.

"הצעקה" מאת אדוורד מונק
"הצעקה" מאת אדוורד מונק – ביטוי לחרדה הקיומית

מחשבה קשורה לכך היא הניהיליזם – כלומר: אם אין משמעות שמגיעה מאלוהים, אז אין בכלל משמעות, החיים חסרי משמעות, ולכן כל מה שנותר לנו לעשות זה "אכול ושתה כי מחר נמות", בואו נקנה עוד ונצרוך עוד, כי אין שום ערך אחר – זו מגמות של דקדנס, נהנתנות, ותרבות צריכה ריקנית. במקום להשקיע את שעות הפנאי שלהם בדברים ערכיים ובעלי משמעות עמוקה לחייהם, אנשים רבים (בגלל בורות וחוסר הדרכה נאותה) מבזבזים את חייהם יקרי הערך על "תרבות הקניונים" – לוקחים את המשפחה והילדים ל"סיבוב" בקניין כדי לראות סחורה, לקנות, ולאכול, או רובצים על הספה בבית כמו couch potato ובוהים בשעשועונים רדודים ובתוכניות ריאליטי חטטניות.

יש שלל דוגמאות של פרסומות וקטעים מסרטים וספרים שמדגימים את הבעיה הזו. הנה דוגמה אחת – פרסומת לקניון עזריאלי שמסבירה לנו "כמה קל להיות מאושר" – כל מה שצריך לעשות זה לקנות עוד זוג נעליים (לניתוח מפורט יותר של הסירטון, ראו כאן). והקטע מהסרט "מועדון קרב" מביע את הביקורת על התרבות בה אדם חדל להיות יצור אנושי ומורכב והפך להיות לא יותר מאשר צרכן שחפציו מגדירים את אישיותו [נשים כאן קישור בקרוב].

הניהיליזם ותרבות הצריכה קשורים גם לאסקפיזם – בריחה מהמציאות, פופוליזם, ולפוסטמודרניזם, על פיו אין שום אמות מידה מוסריות שאמורות להיות תקפות לכולם, לכל אחד יש "אמת משלו", ו"הכל הולך", כלומר ההשקפה המסוכנת וההרסנית של רלטיביזם מוסרי.

אצל מי שבכל זאת שואף לחפש תשובות, החיפוש מוביל לעתים לנפילה במלכודת של הניו אייג'. זהו ערב-רב של כל מיני רעיונות ופרקטיקות שחלקם ממסורות של דתות מהמזרח או דתות פגאניות או מקורות אחרים, וחלקם מתייחסים למושגים על טבעיים או רוחניקיים שאינם עולים בקנה אחד עם ההבנה המדעית והחשיבה ההגיונית. אולי הם נחמדים כרעיונות פילוסופיים, אך לא בהכרח כדברים שנותנים לנו הנחייה ראוייה לחיינו, ודאי כאשר מדובר בפרקטיקות של ניבויים אסטרולוגיים ואחרים לעתיד או נתינת עצות לאנשים מה הם צריכים לעשות, או שימוש בקמעות ושיקויים.

לבסוף, אצל חלק מהחילונים, הואקום התרבותי הנוצר מדחיית הדת, והדרכים הלא מספקות בהן הוואקום הזה התמלא, הפכו לקשים מנשוא, עד כדי נהירה בחזרה לדת בתהליכי "חזרה בתשובה" ותהליכי ההדתה (התחזקות הדת) במדינה.

אז מה ניתן לעשות בעניין?

על כך – בפוסט הבא.