איך פיספסנו את אחד הלקחים החשובים ביותר מהשואה

מאת: ניר להב
פורסם לראשונה בבלוג: "חופשי ומאושר"


שוב עבר יום השואה ושוב אני מרגיש שפיספסנו את אחד הלקחים החשובים מהשואה. אפשר להפיק הרבה לקחים מהשואה שקרתה לעם היהודי, אבל דווקא אחד מהלקחים החשובים ביותר לא הוטמע מספיק לדעתי ולא נלמד כלל בבית הספר. הלקח הזה קשור לארבעה ניסויים חשובים בפסיכולוגיה חברתית שנערכו בעקבות השואה. ניסויים שהתוצאות שלהם הדהימו אפילו את החוקרים עצמם. בהמשך אתם יכולים לנסות את אחד הניסויים, מוכנים לעבור את הניסוי בעצמכם?

בעזרת תוצאות הניסויים אפשר לנסות ולענות על השאלה המטרידה איך יכול להיות שהשואה התרחשה? איך יכול להיות שכל כך הרבה אנשים ידעו על המתרחש במחנות ההשמדה ושתקו? למה רק בודדים ניסו לעזור ולהציל יהודים? או במילים אחרות, איך רוע כל כך קיצוני יכל להתרחש? האם בני האדם עד כדי כך רעים? האם יש משהו רע במיוחד בעם הגרמני? ואפשר לנסות ולענות על השאלה החשובה לא פחות, איך מונעים מרוע מחריד כמו השואה להתרחש שוב בעתיד? האם בכלל אפשר למנוע דבר כזה?

הניסוי הראשון לא נראה בתחילה קשור לשאלות אלו, אך הוא קשור מאד. לפניכם ציורים של קווים, מבין שלושת האפשרויות בצד ימין איזה קו באותו אורך כמו הקו שבצד שמאל?


פשוט נכון? אין כאן שום תחכום ושום אשליה אופטית

ברור שהתשובה היא A. זהו הניסוי שערך חוקר בשם סולומון אש בשנת 1951 כשש שנים לאחר סיום מלחמת העולם השניה. רק מה, יש טוויסט אחד קטן בניסוי שלו, הנבדק לא עושה לבד את הניסוי הזה אלא יש עוד שישה נבדקים ביחד איתו בחדר. עושים כמה פעמים את הניסוי, בהתחלה הכל בסדר, אבל בשלב מסויים כל פעם חמשת האנשים שהיו לפניך טוענים משום מה שדווקא B היא התשובה הנכונה. עכשיו תורך, מה תעשה? תגיד את התשובה הנכונה או את התשובה הטיפשית שברור שהיא מוטעית אבל משום מה כל השאר בחרו בה? בניסוי אש ניסה לבדוק עד כמה נשאר נאמנים לעצמנו ועד כמה נקבל את דעת הרוב, גם כשברור שהרוב טועה. מה לדעתכן היו התוצאות? עד כמה אנחנו קונפורמיסטים?

מסתבר שבממוצע רק רבע מהנבדקים הצליחו להשאר לא קונפורמיסטים ותמיד המשיכו לבחור בתשובה הנכונה למרות שכל השאר בחרו בתשובה אחרת. חצי מהנבדקים ענו את התשובה השגויה שכל השאר בחרו, לפחות חצי מהפעמים. כששאלו אותם אחרי הניסוי למה הם בחרו בתשובת הרוב השגויה, התשובות הנפוצות היו שהם פחדו להיות שונים וחלק אפילו שיכנעו את עצמם שבעצם הרוב צודקים!

מתוך ניסויים דומים שעשו עולה שאם יש הסכמה כללית לגבי משהו, קונצנזוס, אנחנו מאד נפחד לא להיות חלק מהקונצנזוס הזה. רובינו יבחר ללכת עם ההסכמה של הרוב ולא לעמוד בודד, גם אם ברור שהרוב טועה.

מדאיג, לא? אל תדאגו זו רק ההתחלה, חכו לניסוי הבא. הוא באמת יגרום לכם הלם.

1961, עשר שנים אחרי הניסוי הזה, בעקבות משפט אייכמן וטענת אייכמן שהוא רק ביצע את תפקידו והיה בורג קטן במערכת, החליט חוקר אמריקאי אחר לבדוק את מידת הצייתנות של הגרמנים. הוא האמין שיש משהו בתרבות ובחינוך הגרמני שגרם להם להיות צייתנים כל כך. כמו כל חוקר טוב, חוץ מלעשות את הניסוי על הגרמנים עצמם הוא תכנן גם "קבוצת ביקורת" – קבוצה שלא קשורה לגרמנים כדי להשוות בינה לבין הנבדקים הגרמנים. בגלל שהוא מארה"ב הוא התחיל קודם כל להריץ את הניסוי על קבוצת הביקורת – על האמריקאים. לאחר שהשלים את חלקו האמריקאי של הניסוי, הוא היה כה נרעש מתוצאותיו, עד כי ויתר על החלק הגרמני ופנה להתעמק בתוצאותיו..

לחוקר קראו סטנלי מילגרם והניסוי שלו הוא בין הניסויים הידועים ביותר בפסיכולוגיה. בניסוי היו שלושה אנשים, החוקר, הנבדק ועוד שחקן שהנבדק חשב שגם הוא נבדק בדיוק כמוהו. החוקר הסביר לנבדק ולשחקן שזהו ניסוי בלמידה וזכרון וכל פעם שהשחקן טועה בשאלת זיכרון, הנבדק צריך לחשמל אותו, לא סתם לחשמל אותו אלא גם להעלות בכל טעות את המתח החשמלי שהשחקן יקבל. הניסוי התחיל וברגע שהשחקן טעה הנבדק חישמל אותו והעלה את המתח. ככל שהניסוי המשיך והמתח החשמלי עלה, השחקן, שלא קיבל באמת מכות חשמל, שיחק כאילו הוא סובל מכאבים וביקש להפסיק את הניסוי. אך החוקר היה עונה לנבדק שימשיך את הניסוי ושלא ידאג, אם יקרה משהו האחריות על החוקר. ככל שהנבדק העלה את מתח מכת החשמל, השחקן היה נאנח יותר, צועק ואף חושש לחייו. הרעיון היה לראות עד מתי הנבדקים ימשיכו להעלות את המתח החשמלי ולהכאיב לשחקן. האם הנבדק יעצור בשלב מסויים או ימשיך לענות את האיש שמולו לפי הפקודות שהוא קיבל?

כמו שאתם מבינים התוצאות זיעזעו את מילגרם. למרות צעקות הכאב והתחנונים, בערך 65% מהנבדקים המשיכו להעלות יותר ויותר את מתח המכה החשמלית והגיעו למתח המקסימלי. אומנם רבים מהם לא חשו בנוח לעשות זאת, אך בכל זאת עשו את המטלה ולא התנגדו.


התמונה לקוחה מאתר וויקיפדיה ומבהירה איך נראה הניסוי של מילגרם. בחדר אחד ישבו החוקר והנבדק ובחדר שני ישב השחקן. הנבדק יכל לשמוע את השחקן ואת קריאות הכאב שלו. בתחילת הניסוי שניהם קיבלו את מכת החשמל ההתחלתית כדי שירגישו במה מדובר. הנבדק חשב שהשחקן הוא עוד נבדק בדיוק כמוהו ושהוא באמת מקבל מכות חשמל.

על הניסוי הזה חזרו אין ספור פעמים במקומות רבים בעולם ותמיד התקבלה תוצאה דומה. נראה שיש לרובינו מוכנות קיצונית לבצע כל פקודה כמעט, כל עוד היא מגיעה מגורם בעל סמכות, בייחוד אם הוא לוקח על עצמו את האחריות. הראו גם שכשהשחקן נמצא באותו חדר עם הנבדק אחוזי הציות העיוור יורדים, אך עדיין 30% צייתו אפילו כשהיה עליהם להצמיד בכוח בעצמם את ידו של השחקן אל לוח המתכת המחושמל!

אם נסכם את שני הניסויים הללו, נראה שבממוצע אנחנו מאד צייתנים כבני אדם, ולא רק העם הגרמני. אנחנו נציית ואפילו נכאיב ונענה את האחר כשהפקודה מגיעה ממקור בעל סמכות. אנחנו גם ממש שונאים להיות במיעוט כשיש קונצנזוס. אפילו אם אנחנו יודעים שהרוב טועה, כנראה שנלך עם דעת הרוב. ומהצד השני, שני ניסויים נוספים הראו שמאד קל לנו להיכנס לתפקיד הסמכותי ולאבד צלם אנוש כשהכוח בידינו. או שאולי דווקא אז אנחנו מראים בדיוק מיהו היצור האנושי?

עוד עשור עבר, שנת 1971. חוקר אמריקאי בשם פיליפ זימברדו מצליח לחדש בתחום ולעשות ניסוי נוסף ששופך אור על ההתנהגות האנושית. הוא בונה מעין כלא במרתפים של אוניברסיטת סטנפורד ומחלק באקראיות את הנבדקים לשתי קבוצות, קבוצת האסירים וקבוצת הסוהרים. ניסוי הכלא תוכנן להמשך שבועיים, אך הניסוי יצא מכלל שליטה והופסק כעבור שישה ימים. כדי שהניסוי יהיה יותר אמיתי, לאחר שהוגרלו הקבוצות, "הסוהרים" באו לבתי "האסירים" לבושים במדי סוהרים עם אלות ומשקפי שמש ליצירת "דיסטאנס", ולקחו את ה"אסירים" כפותים ועם עיניים מכוסות "לכלא". בכלא, לאסירים לא קראו בשמות, אלא חולקו להם מספרים.

זימברדו רצה לראות איך יגיבו האסירים והסוהרים לסיטואציה ההזויה הזו. מסתבר שככל שהניסוי המשיך כל קבוצה נכנסה לתפקיד שיועד לה וההתנהגות שלהם הפכה לקיצונית יותר ויותר. הסוהרים הפכו ליותר ויותר סדיסטים, בייחוד בלילות כשהם חשבו שלא מצלמים אותם, והאסירים הרגישו לחצים נפשיים יותר ויותר גדולים ושמוחקים להם את זהותם. מצבו הנפשי של אחד האסירים הלך ונעשה גרוע יותר, הוא נעשה לא יציב והרגיש שהוא שוכח מי הוא בחיים האמיתיים. הוא ביקש לצאת מהניסוי, אך החוקרים עצמם גם כן נכנסו לתפקיד של מנהלי הכלא ולא שיחררו מיד את הנבדק אלא רק לאחר כמה ימים, ובכלל האשימו את "האסירים" בדברים שהשתבשו. ביום השני לניסוי האסירים ניסו לעשות מרד, בתגובה הסוהרים הפשיטו אותם והוציאו את המיטות מהתאים של מארגני המרד ושמו אותם במעין צינוק. בעקבות העונש הסלקטיבי הזה נגד מארגני המרד, האסירים הפכו לצייתנים ואף שיתפו פעולה עם הסוהרים ויצאו בעצמם כנגד אסירים שביטאו רצון למחות כנגד הסוהרים. רק לאחר גמר הניסוי החוקרים הבינו מה קרה בזמן הניסוי.

מסתבר שהאדם נכנס מאד בקלות לתפקיד החברתי שמייעדים לו, בייחוד כשיש "תחפושת" -ביגוד ואביזרים מתאימים לתפקידו. גם הסוהרים, גם האסירים ואפילו החוקרים עצמם נכנסו לתפקיד במשחק והקצינו את התנהגותם לפי התפקיד. למי שהיה תפקיד שנתן לו כוח, לא היסס לנצל את הכוח הזה ולפגוע במי שאין לו את הכוח הזה. ואילו האסירים שהרגישו איך הכוח רומס אותם, ניסו לשרוד בכל מחיר. לרובם לא היה מספיק כוח פנימי כדי לקום ולהתנגד והם בחרו באסטרטגיה של ללכת אחרי האידיאולגיה של השליטים כדי לשרוד. נראה שכאשר האדם מרגיש שיש אידיאולוגיה,סביבה וממסד שתומכים בו, הוא יציית לאידיאולוגיה הזו ולתפקידו מבלי להתייחס כלל מה הוא מעולל לאחר. והצד הנפגע יציית גם כן מתוך פחד ונסיון לשרוד. הניסוי הזה מזכיר את הספר והסרט "הנחשול" שמבוסס על מקרה שקרה שנים אחרי הניסוי הזה. הביטוי "הכוח משחית" מקבל כאן את מלוא המשמעות הנוראה שיכולה להיות לו.



לילה בניסוי הכלא של זימברדו. הסוהרים שמו קרטונים על ראשי האסירים ומנעו מהם שינה.

בכלל, נראה שברגע שתייגנו מישהו לתפקיד חברתי מסויים, יהיה לו מאד קשה להשתחרר מהתיוג הזה. בניסוי שעשה דיויד רוזנהאן בשנת 1972 הוא הראה זאת במקרה של תיוג אנשים כחולי רוח. הוא אישפז את עצמו ועוד מתנדבים בבתי חולים פסיכיאטריים בטענה שהם שומעים קולות, אך בבית החולים הם התנהגו כרגיל וטענו שהכל עבר. הוא רצה לבדוק האם הרופאים יגלו שהם מתחזים. אף רופא לא גילה זאת והם היו מאושפזים במשך 19 יום עד שהם שוחררו כסובלים מסכיזופרניה בנסיגה (כזו שלא פעילה כרגע). בניסויים אחרים, כשרופאים שמעו מהחוקרים שמטופל אמור לסבול מסכיזופרניה, לפתע הם איבחנו אותו כחולה סכיזופרניה, למרות שלא היה לו דבר. התיוג של הנבדקים הנורמאליים כ-"משוגעים" הכניס אותם לתפקיד מוגדר ואפילו לרופאים היה קשה להשתחרר מהתיוג השקרי הזה.

מכל הניסויים הללו אפשר להסיק מסקנות די עגומות על הנטיות החברתיות של האדם. אני חושב שהניסויים האלה משכנעים שאין שום דבר מיוחד ויוצא דופן בעם הגרמני. הם עם ככל העמים. הדבר היותר מזעזע הוא שיוצא מהניסויים האלה שכל אחד מאיתנו יכול להפוך ולהיות למפלצת, ובאופן כללי, בתנאים מתאימים כל קבוצה או עם יכול להפוך קיצוני ויכול להדרדר לרוע קיצוני. איך נשמור שדבר כזה לא יקרה גם לנו? כיחידים או כעם. האם אני הייתי נוהג אחרת בניסויים הללו? האם אני הייתי מסתכן ומציל יהודים בזמן השואה? איך נשמור שלא נדרדר לרוע קיצוני בעצמנו?

לפי תוצאות הניסויים, אם יהיה לנו מספיק כוח ביד ונרגיש שיש לנו תמיכה של גוף סמכותי (כמו הממשל או החברה) כנראה ננצל את הכוח לרעה ונפגע ללא רחמים במי שתוייגו כחלשים ושונים. יותר מכך, נראה שכדי שיהיה רשע, לא צריך הרבה אנשים רעים, צריך צייתנים. אנשים עם ראש קטן שפוחדים לקחת סיכונים ורק ממלאים אחרי הוראות. מספיק שהאדם ירגיש שיש הסכמה חברתית רחבה באידיאולוגיה מסוכנת וכנראה הוא ישתף איתה פעולה בצייתנות עיוורת. ועל כך יש את המשפט הידוע והכל כך נכון –

"כדי שהרוע ינצח כל מה שצריך זה אנשים טובים שלא עושים דבר"

דוגמה יפה לכך אפשר לראות בסרט ובספר "נער קריאה" בו אנו רואים דמות של אישה רגילה ופשוטה שלא יודעת קרוא וכתוב (קייט וינסלט) ומסתבר שהיא הייתה שומרת במחנה אושוויץ. מצד אחד עוקבים אחרי חייה אחרי תקופת השואה ורואים שהיא אינה מפלצת, היא אשה ככל הנשים עם תכונות אופי רגילות. חלקן טובות יותר וחלקן פחות. ומצד שני מסתבר שבעקבות הוראות שנתנו לה, היא נעלה אסירות יהודיות בכנסייה ולא נתנה להם לצאת גם כאשר הכנסייה עלתה באש וכולן נשרפו. היא לא הייתה רעה באופן מיוחד, היא רק הייתה צייתנית מדי.

הפילוסופית חנה ארנדט קראה לזה בשם יפהיפה- הבנאליות של הרוע. עוד לפני הניסויים של מילגרם, היא סיקרה את משפט אייכמן ושמעה את טענותיו והבינה שהוא ראה את עצמו כעובד משרדי שרק מילא הוראות. גם אם במקרה של אייכמן נראה שהוא לא באמת היה רק עובד משרדי אלא יותר דומה לסוהרים בניסוי של זימברדו שניצלו את כוחם הרב, עדיין חנה ארנדט עלתה על תובנה חשובה. הרוע יכול להיות דבר בנאלי ויום יומי, והוא מבוצע ע"י המוני אזרחים "רגילים" שרק מבצעים את תפקידם.

עכשיו נשאלת השאלה, מה עושים הלאה? לפי הניסויים נראה שהנטיות הללו טבועות עמוק באדם. אז האם אפשר בכלל למנוע מתופעות כמו השואה להתרחש שוב בעתיד? האם אפשר לשנות את הנטיות הללו של האדם לצייתנות עיוורת, לגזענות ולבאנליות של הרוע?

אני חושב שכן. אבל על זה כבר בפוסט הבא..


In the Flesh, Run Like Hell , Waiting For The Worms – Pink Floyd

אומנים רבים מכניסים ליצירתם את הפחדים הללו מפני ציות עיוור ודחף אנושי לגזענות ולניצול כוח כנגד החלש. להקת פינק פלויד הדהימה להעביר את התחושות הללו באלבום "החומה" שהפך לסרט בשנת 1981. סולן הלהקה, רוג'ר ווטרס, הרגיש באיזה קלות אנחנו מסוגלים להכנס לתפקיד במשחק ובאיזה קלות אפשר לנצל זאת לקבלת ציות עיוור. הוא הרגיש זאת בהופעות הענק שלהם בסוף שנות השבעים, כיצד הוא על הבמה ומולו ההמון השואג שר ומתנועע לפי מה שהוא אומר להם. זו הרגשה מוכרת לכל מי שהיה פעם בהופעת רוק ענקית. הכוח והאחדות שיש באוויר. באלבום יש שלושה שירים שמתחברים ומעבירים את הפחדים הללו ואת ההרגשה הזו. בקליפ רואים מנהיג של להקה- קבוצה פאשיסטית שנקראת "הפטיש" (hummer) או "התולעים". שימו לב איך המוסיקה והמראות מצליחים להעביר את העוצמה, את השנאה ואת הרצון להיות כמו כולם. בקטע מסויים רואים שכל הקהל לובש מסכה, הוא חסר זהות. הקטע כולו מלא בסמלים שמזכירים משטרים פאשיסטים.

שימו לב גם למילים החזקות, "האם יש הומואים בקהל? שימו אותם מול החומה, האם יש כאן יהודים? תוציאו אותם מול החומה..זה מעשן ג'וינט ולזה יש נקודות! מי הרשה לכל אלה להכנס לכאן? אם היינו עושים זאת בדרך שלי הייתי מורה לירות בכולכם!" ובהמשך "האם היית רוצה לראות את בריטניה שולטת שוב, חבר? כל מה שאתה צריך לעשות הוא ללכת אחרי התולעים!"


In The Flesh

So ya
Thought ya
Might like to
Go to the show.
To feel that warm thrill of confusion,
That space cadet glow.
I've got some bad news for you sunshine,
Pink isn't well, he stayed back at the hotel
And they sent us along as a surrogate band
We're gonna find out where you folks really stand.

Are there any queers in the theater tonight?
Get them up against the wall!
There's one in the spotlight, he don't look right to me,
Get him up against the wall!
That one looks Jewish!
And that one's a coon!
Who let all of this riff-raff into the room?
There's one smoking a joint,
And another with spots!
If I had my way,
I'd have all of you shot

Run Like Hell

"Hammer, Hammer"

Run, Run, Run, Run, Run, Run, Run, Run,
Run, Run, Run, Run, Run, Run, Run, Run.
You better make your face up in
Your favorite disguise.
With your button down lips and your
Roller blind eyes.
With your empty smile
And your hungry heart.
Feel the bile rising from your guilty past.
With your nerves in tatters
When the cockleshell shatters
And the hammers batter
Down the door.
You'd better run.

Run, Run, Run, Run, Run, Run, Run, Run,
Run, Run, Run, Run, Run, Run, Run, Run.
You better run all day
And run all night.
Keep your dirty feelings
Deep inside.
And if you're taking your girlfriend
Out tonight
You'd better park the car
Well out of sight.
Cause if they catch you in the back seat
Trying to pick her locks,
They're gonna send you back to mother
In a cardboard box.
You better run.

"Hey, open up! HaHaHaHaHaaaaaaaaaa!
[sound of car skidding, followed by loud scream]
Hammer, Hammer"

Waiting for the Worms

"Eins, zwei, drei, alle!"

Ooooh, you cannot reach me now
Ooooh, no matter how you try
Goodbye, cruel world, it`s over
Walk on by.

Sitting in a bunker here behind my wall
Waiting for the worms to come.
In perfect isolation here behind my wall
Waiting for the worms to come.

We`re {waiting to succeed} and going to convene outside Brixton
Town Hall where we`re going to be…

Waiting to cut out the deadwood.
Waiting to clean up the city.
Waiting to follow the worms.
Waiting to put on a black shirt.
Waiting to weed out the weaklings.
Waiting to smash in their windows
And kick in their doors.
Waiting for the final solution
To strengthen the strain.
Waiting to follow the worms.
Waiting to turn on the showers
And fire the ovens.
Waiting for the queens and the coons
and the reds and the jews.
Waiting to follow the worms.

Would you like to see Britannia
Rule again, my friend?
All you have to do is follow the worms.
Would you like to send our colored cousins
Home again, my friend?

All you need to do is follow the worms.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>